<h1>ארחות חיים דין אונאה סימן א'</h1>
<h2>דף מב:</h2>
המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות והניחו הלוקח עם הבקר שלו והניח מאכל לפני כלן ולא היה יודע שלא היה אוכל עד שמת ברעב הרי זה מחזיר לו הנבלה והמוכר מחזיר לו הדמים כלן. וכתב הר"ף ז"ל לא קשיא (מידי דהוה) מהא דאמרינן פרק המפקיד [משלם] דמי בשר בזול ופי' בתוספות דינא הוא ולא פשרה לפי שאינו ראוי לשהות עד יום השוק התם מיירי במוכר סרסור שהוא פטור בשבועה ועל [כן כל] הנקרא שומר השורים אמרינן דאין משלם כי אם בשר בזול אבל כשהמוכר אינו סרסור אז חייב [המוכר] לשלם הכל. ע"כ. ואם המוכר סרסור ישבע שבועת היסת שלא היה יודע במום זה ופטור מפני שהיה ללוקח לבדוק על (השוק) [השור] ולא היה לו לסמוך על המוכר אך יחזיר לו שליש מן הקרן שלא היה לו לסמוך על המוכר כיון שהוא סרסור וכתב הר"ף ז"ל וצ"ע בס"ג.
<h2>דף מו:</h2>
אמר רב הונא מכור לי אלו באלו פי' כגון שהיו לו מעות בכסותו קונה ומחזיר אונאה וכתב הר"ף ז"ל בלא משיכה דמלתא דלא שכיחא הוא שלא יקפיד (לקנות) [למנות] המעות ומ"מ מחזיר לו אונאה אע"פ דבחליפין (דסגי) [אין לו אונאה שאני] הכא דמכור אמר ליה ע"כ.
<h2>דף מט:</h2>
אסור להונות חברו במקח וממכר דכתיב לא תונו איש את עמיתו. ושיעור אונאת ממון לא נתפרשה בתורה אבל שנינו פרק הזהב האונאה ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח. ואתמר רב אמר שתות מקח שנינו ושמואל אמר שתות מעות [נמי] שנינו והלכה כשמואל דתניא כוותיה.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רבא פחות משתות נקנה מקח והרי זו מחילה (נקנה מקח ע"י מחילה) לאלתר. יתר משתת בטל מקח. שתות קונה מקח (וחוזר) [ומחזיר] אונאה וזה וזה שתות ויתר משתות בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
<h2>דף נא.</h2>
אמר (רב נחמן) [רבא] לא שנו אלא בלוקח אבל מוכר לעולם חוזר ולא שנו אלא בלוקח] מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין עליו אונאה. וכתב הר"ף ז"ל דדוקא במאני תשמישא דיקירי עליה אבל יריעות של קנבוס או פשתן שעושין הבעלים למכור כתגר דמי. וצ"ע בס"ג ובהריא"ף אם הלכה כר' (יוחנן) [נתן] או כר' יהודה הנשיא ובפנים משמע גבי אחים שחלקו [דהלכה] כר' נתן ע"כ. וכשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר שנתאנה. וכתב הר"ם במז"ל שהמחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשירים או טלה בסוס אין לו עליו אונאה דכיון דשני מינין הן זה חפץ בזה וזה חפץ בזה. וכתב הר"ף והיינו דוקא בשלא שמו אותן קודם וצ"ע בס"ג ע"כ. אבל פירות בפירות בין ששמו אותן קודם מכירה בין ששמו אותן אחר מכירה יש להם אונאה משום דסתם פירות דעתיהו אדמים.
<h2>דף נא:</h2>
הנושא ונותן באמונה אין לו אונאה. ואין משתכרין בדבר שיש בו (אוכל) [חיי] נפש כגון יינות ושמנים וסלתות ביתר משתות. ואין משתכרין פעמים בביצים פי' על חד תרין אי נמי תגרא דתגרא. אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובן ישראל בד"א בלוקח מן השוק אבל במכנס משלו מותר לעשותן אוצר.
ותניא בד"א בסתם אבל במפרש כגון מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים אינו שוה אלא מנה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח במנה יודע אני שהוא שוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה כרב. ואע"ג דהלכה כשמואל בדיני כי איתשיל לענין איסור' איתשיל פי' לא תונו וכן פסק הר"ם במז"ל.
<h2>דף נו.</h2>
שנינו אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות ואפי' ביתר משתות. וכתב הר"ף ז"ל מיהו מפלגא יש להן אונאה כדאיתא בתוספות על פי הירושלמי. בד"א במוכר נכסי עצמו אבל שליח אם טעה בכל שהו. חוזר בין במקרקעי בין במטלטלי.
<h2>דף נו:</h2>
ואמר רב נחמן האחין שחלקו מטלטלין הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה ואם התנו ביניהן שיחלוקו בשום הדיינין אפי' בשתות בטל מקח שהדיינין ששמו ופחתו או הותירו שתות מכרן בטל כרבנן שפסק רב נחמן כמותן. ואין הלכה כרבי יהודה דאמר אף המוכר ס"ת ומרגליות אין להם אונאה וכך פסק רב האיי גאון ז"ל.
וכשם שאין אונאה בקרקעות למכירה כך שכירות קרקע אין לו אונאה וכן שכירות פועל אין לו אונאה.
אמר רבא המוכר לחבירו במדה במשקל ובמנין בין בקרקע בין מטלטלין וטעה כל שהוא חוזר וכן כתב הריא"ף ז"ל בשם הגאון ז"ל. (ש)המוכר קרקע או עבד או בהמה או מטלטלין ונמצא במקח מום אשר לא ידע בו מחזירין ואפי' לאחר כמה שנים שמקח טעות הוא והוא שלא נשתמש בו אחר שידע המום ואם נשתמש בו הרי מחל לו ואין יכול לחזור בו. כל שמסכימין בני העיר עליו שהוא מום במקח מחזירין בו וכל (שאין) [ש]מסכימין שאינו מום אין מחזירין אלא א"כ פורש. שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך. כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא דבר שלם מכל מום. ואם פירש המוכר על מנת שאין אתה חוזר בשום מום הרי זה חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו כל מום שיש (במקום) [במקח] הזה (בפחות) [הפוחת] מדמיו קבלתי עלי (שהמוכר) [שהמוחל] צריך שידע הדבר שימחול ויפרש אותו.
<h2>דף ס.</h2>
שנינו פרק הזהב ביין התירו לערב קשה ברך מפני שמשביח ובין הגתות דוקא מותר מפני שמשביחו. ואם היה טעמו נכר מותר לערב בכל מקום שכל דבר הנכר טעמו הלוקח מרגיש בו ולפיכך מותר לערב אותו. אסור לערב בין ביין בין בשמן שמרים אפילו כל שהו ואפילו לערב שמרים של אמש בשמרים של יום אסור אבל אם עירה היין מכלי אל כלי נותן שמריו בתוכו. יש מקומות שנהגו אפילו היה בהם מחצה שמרים למכור או שהיה בפירות עפר או תבן או ד"א ימכור כמות שהוא והכל כמנהג המדינה.
